מזוכר בגמרא שבהלכות עירוב והלכות אבילות הולכים אחרי המיקל

ישנם דיונים שונים ביחס לכלל זה:

א. דנו הראשונים האם כשכלל זה סותר כלל אחר (שהלכה כבתראי וכד') האם פוסקים כמיקל

ב. נחלקו הראשונים האם כלל זה נאמר רק על הלכות עירוב, או גם על הלכות מחיצה הנוגעות לתחומים נוספים כסוכה ועוד

ג. דנו הראשונים האם רק במחלוקת תנאים הולכים אחרי המיקל, או גם במחלוקת אמוראים

ד. נחלקו האחרונים האם במחלוקת הפוסקים גם תמיד נכריע כמיקל או שדעת רוב הפוסקים תכריע

היכן זה פוגש אותנו?

מעבר למחלוקות הנ"ל, והדיון בגבולות הגזרה של הכלל שהולכים אחרי המיקל בעירוב יש כאן אמירה כללית על הגישה לתחום, ברור שכל שאפשר יש להתשדל שהעירוב יהיה כשר לכל הדעות אך בחלק גדול מהעירובים מחוסר ברירה מלקטים קולות שונות יחד כדי שיהיה אפשרות לבנות עירוב

וכך כתב בשו"ת חידושי הרים "איני יודע למה רו"מ מחפש אחר חומרות בדבר שהעיד עליו מהרי"ט שנהגו היתר על פי זקנים כי באמת הוא להסיר מכשול לענ"ד אין להחמיר רק כשאפשר לתקן בנקל"

וכן בשערי תשובה כתב על עירוב בצפת שהיה בו רשות הרבים  בלי דלתות: "שהגדולים לא פקפקו בהתר הטלטול וע"ז נאמר אל תסג גבול עולם והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים"

וכן בחזון איש מצאנו ששאל על שטחים שרופים מחוץ לעיר שהם קרפף, וסיים שנהגו העולם להקל ואינו מסביר מדוע אך גם לא מסתייג מהקולא

כיום רוב העוסקים בתחום משתדלים שהעירוב יהיה מקסימלי, אך גם כשהוא רחוק מכך מאוד עושים כל מאמץ לשמר ולתקן את הקיים

מקום פטור הוא אחד מארבע רשויות לשבת. הגדרת מקום פטור הוא כל מקום שהוא גבוה מן הקרקע יותר מג טפחים (24 ס"מ) ורוחבו פחות מ ד על ד טפחים (32 ס"מ) 

מותר לטלטל ממקום פטור לרשות היחיד / רשות הרבים / כרמלית. וכן להפך. אך אסור מדרבנן להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור

היכן זה פוגש אותנו?

בדרך כלל לא יהיה לנו מקרים של טלטול למקום פטור. אך לעיתים כן נעשה שימוש בהלכה זו כגון אדם שבטעות הוציא מרשות לרשות או טלטל יותר מד אמות ברשות הרבים, כל זמן שהוא לא עוצר עדיין זה לא נחשב כהנחה, וכדי לא לעבור על איסור ניתן להמשיך ללכת ברצף ולהניח את החפץ על מקום פטור

וכן בצבא משתמשים במקום פטור במקרה הצורך ומניחים במקום פטור כדי להתיר או לצמצם את איסור הטלטול

כרמלית היא מילת "נוטריקון" של המילים "רך ומל" כלומר: גם רך וגם ניתן למולל ולפורר אותו.

כרמלית הוא מושג כולל לכל המקומות שמדאורייתא מותר לטלטל בהם, ומדרבנן אסור

ישנם שני סוגי כרמלית:

א. מקום שחסר לו את תנאי רשות היחיד או תנאי רשות הרבים. (ושטחו לפחות 4/4 טפחים)

ב. מקום שהוא רשות היחיד גמורה. ואעפ"כ חכמים אסרו בו את הטלטול. 

דוגמאות:

1. מנהרות (מקורה)

2. דרך לא מפולשת

3. רשות המוקפת מג' צדדים

4. מקום מוקף אך לא לדיורין

היכן זה פוגש אותנו?

יש לדעת בכל מקום את הגדרתו כדי לדעת האם הטלטול אסור מדרבנן או מדאורייתא, ויש לכך השלכות שונות גם כדי לדעת האם ואיך ניתן לטלטל ללא עירוב (כגון על ידי גוי או בשינוי) וכן כדי לדעת האם ואיך ניתן לערב את המקום (צורת הפתח לכרמלית, ודלתות לרשות הרבים)

בהלכה מוזכר בכמה מקומות שבזמנינו אין רשות הרבים, ולפי זה כל מקום שהוא לא רשות היחיד הוא כרמלית ועל סמך זה מקובל להקל ולבנות עירובים מצורות הפתח בלבד

אך הדבר לא מוסכם על כולם וישנם מקומות שיש בהם חשש סביר שהם מוגדרים רשות הרבים ולא כרמלית

כלל זה אינו רק בהלכות עירובין, אלא בכל מקרה בו אם נוכיח אדם על חטאיו הוא יעבור במזיד, עדיף לא לומר דבר ושיעבור בשוגג

היכן זה פוגש אותנו?

במקרה בו העירוב נקרע באמצע שבת ניתן לתקנו על ידי גוי, ועדיף במלאכה דרבנן ואם אי אפשר יכול הגוי אף לעבור על איסורי תורה לצורך רבים.

במידה ואין גוי יהודי יכול לתקן אך שיקשור קשר עניבה בלבד, או עלי ידי ליפוף וכד'

במקרה שלא ניתן לתקן, אין להודיע לכלל הציבור שהעירוב פסול משום שרובם יטלטלו "ומוטב שיהיו שוגגין" ויש לומר רק לצנועין שלא יטלטלו. 

הגרש"ז כתב שגם אם הטלטול אסור מן התורה אין להודיע. וטלטול במקרה זה הוא פחות משוגג אלא "מתעסק" 

מהסיבה הנ"ל (ומסיבות נוספות) עצרו פיתוח של עירוב טכנולגי שיתריע בבית הכנסת כשהחוט נקרע

מובא במסכת שבת שכל העולם מתחלק לארבע סוגי רשויות:

 1. רשות היחיד

 2. רשות הרבים

 3. כרמלית

 4. מקום פטור

חלוקה לרשויות אלו משליכה על התר / איסור הטלטול, ועל חומרת איסור הטלטול.

בין רשות היחיד לרשות הרבים אסור לטלטל מן התורה, בין כרמלית לרשות היחיד או רשות הרבים אסור לטלטל מדרבנן. בין מקום פטור לשאר הרשויות מותר לטלטל.

איפה זה פוגש אותנו?

מוכרחים אנו להכיר את גדרי הרשויות השונות כדי לדעת האם מותר או אסור לטלטל, וכן האם  האיסור מדרבנן או דאורייתא.

כמו כן יש להגדרת הרשות השלכה לסוג ההיקף כדי להתיר את המקום בטלטול: כרמלית ניתן לתחום בצורת הפתח אך רשות הרבים יש לסגור דווקא בדלתות, ולא בצורות הפתח.

אחד מארבעת הרשויות לשבת היא "רשות היחיד".

רשות היחיד הוא כל מקום המוקף במחיצות שגובהם עשרה טפחים (80 ס"מ לר' חיים נאה) מכל צדדיו ושטחו ארבעה על ארבעה טפחים (32×32 ס"מ לר' חיים נאה).

מן התורה מותר לטלטל בתוך רשות היחיד אך אסור להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד או להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

לעיתים טועים לחשוב שרשות היחיד היא רשות של אדם פרטי, אך זו טעות, רשות היחיד לא מתייחסת לבעלות אלא רק הגדרות גידור ושטח, ולכן גם מקום ציבורי המוקף מחיצות נחשב רשות היחיד.

ישנם מקומות שמוגדרים מדאורייתא רשות היחיד ואף על פי כן חכמים אסרו בהם טלטול כגון "קרפף" יותר מבית סאתיים.

היכן זה פוגש אותנו?

יש השלכות שונות "לרשות היחיד" מעבר לאיסור הוצאה , למשל: אסור להעמיד עמוד עירוב בתוך רשות היחיד, חוטי העירוב הופכים את כל העיר לרשות היחיד, מקפידים שהחוט לא יעבור מעל רשות היחיד ועוד..

לא תמיד נותנים את הדעת על מקומות שונים שנחשבים רשות היחיד כגון מאגר מים מגודר, אתר בניה, הר שיש תל המתלקט מכל צדדיו, פח אשפה, קונטיינר, בטונדה, ועוד..

רש"י מביא שפחות מג' טפחים נחשב כארעא סמיכתא (קרקע עבה) כלומר כל דבר הגבוה מן הקרקע פחות מ 24 ס"מ נחשב כחלק מן הקרקע.

היכן זה פוגש אותנו?

בהלכה זו משתמשים בכמה מקרים בעירובין, למשל עמוד של עירוב צריך להיות מונח על קרקע הרשות ולא על מקום גבוה, אם העמוד נמצא על מדרגה שגבוהה פחות מג' טפחים, נחשב הדבר שהעמוד נמצא במפלס הקרקע.

מהטעם הנ"ל מדרכות שבדרך כלל גובהם פחות מג' טפחים, נחשבות חלק מהכביש, ומצטרפות לשיעור ט"ז אמה (שיעור רשות הרבים).

וכן כשרוצים למנוע את הילוך הרבים, יש לעשות "גידודי" כלומר בליטה שתעכב מאנשים ללכת שם, גידודים אלו צריכים להיות גבוהים לפחות ג' טפחים מהקרקע.

רש"י במסכת עירובין כותב מובא שעיר שאין בה שישים ריבוא נחשבת כעיר של יחיד, ורק עיר שיש בה שישים ריבוא נחשבת עיר של רבים (רשות הרבים) תנאי זה אינו מוזכר בגמרא.

לדבריו מעבר לשלושת התנאים המוזכרים בגמרא כדי להגדיר רשות הרבים (ט"ז אמה, מפולש, ואינו מקורה) ישנו תנאי רביעי שצריך שישים ריבוא. מקור תנאי זה הוא מספר בני ישראל (גברים) שהיו במחנה ישראל במדבר – משם נלמדים גדרי רשות הרבים.

מצאנו כמה לשונות בראשונים ביחס לשישים ריבוא אלו:

י"א שצריך שיגורו בעיר 600 אלף איש

י"א שצריך שיעברו בדרך 600 אלף איש (ולא כתבו באיזה פרק של זמן..)

י"א שצריך שיעברו בדרך 600 אלף איש בכל יום

כמו כן כתבו הראשונים שגם לשיטה זו יש מקומות שלא צריך בהם תנאי זה, כגון דרך בין עירונית,  ותנאי זה נאמר רק בדרך עירונית. וכן עיר שנכנסים אליה אנשים רבים מבחוץ למסחר גם הם נחשבים לחלק מה 60 ריבוא.

להלכה השולחן ערוך הביא שיטה זו כי"א (וכתב שצריך שיעברו כל יום) ובבה"ל האריך וסיים שאין למחות בידי המקילים המצריכים תנאי זה, וירא שמים יחמיר.

היכן זה פוגש אותנו?

כיום רוב הרחובות בתוך העיר לא עוברים בהם 600 אלף איש בכל יום, וברוב הערים אין 600 אלף תושבים. ואם נחמיר שלא צריך את תנאי זה כדי להגדיר את המקום כרשות הרבים, כל העירובים שיש היום בטלים, משום שלרשות הרבים צריך דלתות, ולא מספיק צורת הפתח. אך אם נפסוק כמקילים ניתן לסמוך על עירוב של צורת הפתח. ואין למחות מיד המקילים, וירא שמים יחמיר.

יש לציין שלפי האמור לעיל בעיר שגרים בה 60 ריבוא, או עיר שנכנסים אליה אנשים רבים מבחוץ, וכן אם העירוב מקיף דרך בין עירונית בשטחו יתכן וגם למקילים מתקיים תנאי זה, וגם לשיטה זו יחשב המקום כרשות הרבים.

בתוך שטח העירוב צריך שיהיו רק שטחים שהם חלק ממגורי האדם, אך "קרפף" כלומר, מקום שאינו חלק ממגורי האדם נאסר בטלטול אם שטחו יותר מבית סאתים. 

הגמרא מחלקת בין מקום זרוע בזרעים שנחשב כמקום שלא הוקף לדירה, לבין מקום שנטע באילנות שנחשב מוקף לדירה. 

סברת החילוק משום שמקום זרוע בזרעים, מקפידים שלא יכנסו לשם אנשים ויהרסו ברגליהם את הזרעים, אך בנטיעות אנשים רגילים להסתובב בין העצים ולשבת בצילם, משום כך עצי פרי נחשבים לחלק מדיורי האדם. 

בשולחן ערוך מבואר שיש חילוק בין פרדס מסחרי, לבין אילנות פרי בחצר הבית. אכן דרך האדם לגדל עצי פרי בחצירו לאכילה ולצל, ועצים אלו נחשבים לחלק ממגוריו. אך פרדס מסחרי שמוקף גדר כדי לשמור על העצים, מקום זה נחשב כקרפף (מקום שאינו מוקף לדירה) משום שגדר זו נועדה לשמור על העצים, ומקפידים שאנשים לא יכנסו לפרדס, ואין מטרת עצים אלו להסתופף בצילן.

היכן זה פוגש אותנו?

במקרה ובתוך שטח העירוב ישנם עצי פרי, נצטרך לבחון האם עצים אלו נועדו לנוי או צל, או שמא לשימוש מסחרי, ובאם יש פרדס של ממש בתוך העירוב יש לוודא שפרדס זה מגודר כולו (כדי שהשטח בו אנו רוצים לטלטל לא יהיה פרוץ למקום זה ויאסר בטלטול) או להוציא את הפרדס משטח העירוב.

ישנם פוסקים שמקילים באילנות, גם בפרדס מסחרי שאינו פוסל את העירוב.

ההגדרה המילולית של "קרפף" הוא מחסן עצים לשימוש לטווח ארוך, ואינו מיועד לשימוש יומיומי. 

מקום זה הוא מוקף מחיצות מכל צדדיו, ומן התורה נחשב לרשות היחיד ומותר לטלטל בו, אך חכמים אסרו בו את הטלטול במידה והוא יותר מבית סאתיים (גודלה של חצר המשכן) משום שאינו מיועד לדיור, דומה הוא לרשות הרבים או כרמלית. 

כיום אנו משתמשים במושג "קרפף" לא רק למחסן הנ"ל, אלא לכל מקום שאינו מוקף לדירה או לצורכי דיור שוטפים.

המשנה מציינת שגינה (של זרעים) וקרפף (מחסן עצים) נאסרים בטלטול אם יש בו בית סאתיים. אך דיר וסהר (מקום מגורי בהמות) מוקצה (חצר אחורית) חצר (חצר קידמית) – אינם קרפף ומותרים בטלטול אפילו הם גדולים מבית סאתיים.

היכן זה פוגש אותנו?

כיום בעירובין ישנם שטחים רבים שאינם מיועדים לדיורים, ונחשבים לחלק מן הפוסקים כקרפף, כגון: שדות, מטעים, מאגרי מים, שטחי קוצים, מדרונות שאי אפשר ללכת בהם, שטחים פתוחים שלא נעשה בהם שימוש, אתרי בניה ועוד.. חלק מן המקומות לכל הדעות נחשבים "קרפף" וחלק מן המקומות נחלקו בהם פוסקי זמנינו.

בעקרון הטלטול נאסר בקרפף עצמו, אך בעקבות כך כל העיר נאסרת בטלטול, בעקבות הכלל "שכל הפרוץ למקום האסור, נאסר בטלטול"

המלצה: את העירוב יש להצמיד ככל שניתן לבתי המגורים, ולהוציא מחוץ לעירוב שטחים מיותרים. גם בתוך שטחי המגורים (במיוחד בסביבה כפרית) יתכנו ויהיו קרפיפות ויש ליתן על כך את הדעת. עירוב שיש בתוכו שדות זרועים בזרעים, או מים בגובה של י' טפחים שאינם ראויים לשתיה (וי"א לכביסה) יש לגדור את המקום בפני עצמו, או לשנות את תווי העירוב מיידית.

שטח של בית סאתיים הוא כ 35 / 35 מטר, כ 1150 מ"ר, ניתן לבצע מדידות במפות לווין כגון Google Earth או Govmap כדי למדוד את שטח הקרפף. 

מִיל הוא יחידת מידה, המשמשת למדידת מרחק. לפי המקובל בפוסקים, המיל שווה ל-2,000 אמות.

המיל התלמודי שונה מהמיל הרומי ששיעורו 2800 אמות.

שיעור מיל הוא שיעור תחום שבת, המרחק המותר להתרחק בשבת מחוץ למקום היישוב.

היכן זה פוגש אותנו?

בהלכות עירובין משתמשים לא מעט במידות שונות. כגון: טפח, אמה, ועוד.. חשוב מאוד להכיר את מידות אלו במידות כיום.

נחלקו החזון איש ור' חיים נאה בשיעורי המידות. הדעה המקובלת היא שיטת ר' חיים נאה. אך נהגו במידת האפשר להחמיר כשיטת החזון איש (לחומרא)

להלן סיכום של מידות עירובין:

טפח היא יחידת מידה קדומה למדידת אורך, אשר אורכה כרוחב ארבע אצבעות של אדם ומשמשת לקביעת מדידה במצוות שונות.

אורך המידה הוא כרוחב כף היד. באחרונים נאמרו דעות שונות בשיעור המדויק של המידה.

ששה טפחים הם 'אמה', יחידת מידה מקראית, המשמשת רבות לשיעורים הלכתיים.

היכן זה פוגש אותנו?

בהלכות עירובין משתמשים לא מעט במידות שונות. כגון: טפח, אמה, ועוד.. חשוב מאוד להכיר את מידות אלו במידות כיום.

נחלקו החזון איש ור' חיים נאה בשיעורי המידות. הדעה המקובלת היא שיטת ר' חיים נאה. אך נהגו במידת האפשר להחמיר כשיטת החזון איש (לחומרא)

להלן סיכום של מידות עירובין:

אַמָּה היא יחידת מידה קדומה לאורך. היא שאולה מאורכה של היד מהמרפק ועד קצה האצבע הארוכה.

בגמרא מובא מחלוקת האם מודדים באמה בת חמשה טפחים, או באמה בת ששה טפחים. להלכה נפסק כשיטת רבא שמודדים תמיד באמה בת ששה טפחים, אך באמות מצומצמות. ולגבי הלכות תחומין מודדים באמות מרווחות. (הפער ביניהם הוא חצי אצבע לכל אמה)

היכן זה פוגש אותנו?

בהלכות עירובין משתמשים לא מעט במידות שונות. כגון: טפח, אמה, ועוד.. חשוב מאוד להכיר את מידות אלו במידות כיום.

נחלקו החזון איש ור' חיים נאה בשיעורי המידות. הדעה המקובלת היא שיטת ר' חיים נאה. אך נהגו במידת האפשר להחמיר כשיטת החזון איש (לחומרא)

להלן סיכום של מידות עירובין:

מבנה המגורים היה מחולק לארבעה חלקים:

א. רחוב ראשי – הדרך הראשית המשמשת את כלל עוברי הדרך.

ב. מבוי -מהדרך הראשית היו נכנסים לסמטה, אשר ממנה נכנסים לחצרות משותפות. מבוי זה היה שייך לכלל בני החצרות.

ג. חצר – מהמבוי היו נכנסים לחצר, שהיתה משותפת לכמה בתים. בחצר זו היו עושים שימושים שונים והיתה שייכת לכל בעלי הבתים שבאותה חצר. 

ד. בית – מהחצר המשותפת היו נכנסים לבית, הבית היה שייך לאדם / משפחה אחת.

היכן זה פוגש אותנו?

כיום ברוב המקומות אנו מתגוררים במבנה מגורים שונה, אך ניתן אולי למתוח קווי דמיון בין צורת המגורים שלנו כיום.. לבעבר..

א. הכביש משמש כדרך ראשית.

ב. רחוב ללא מוצא משמש כעין מבוי.

ג. חדר המדרגות משמש כחצר משותפת.

ד. בתי המגורים כבתים בעבר.

השוני המשמעותי הוא:
* ישנם בניינים היושבים על הדרך הראשית ולא בתוך סמטה

* גם הרחובות הקטנים אינם כמבוי שהיה מוקף מחיצות מג' צדדים, ופתח הכניסה היה צר מי' אמות.

* השימושים שאנחנו עושים בחדר המדרגות שונה מהשימושים שעשו בחצר המשותפת.

מבנה המגורים היה מחולק לארבעה חלקים:

א. רחוב ראשי – הדרך הראשית המשמשת את כלל עוברי הדרך.

ב. מבוי -מהדרך הראשית היו נכנסים לסמטה, אשר ממנה נכנסים לחצרות משותפות. מבוי זה היה שייך לכלל בני החצרות.

ג. חצר – מהמבוי היו נכנסים לחצר, שהיתה משותפת לכמה בתים. בחצר זו היו עושים שימושים שונים והיתה שייכת לכל בעלי הבתים שבאותה חצר. 

ד. בית – מהחצר המשותפת היו נכנסים לבית, הבית היה שייך לאדם / משפחה אחת.

היכן זה פוגש אותנו?

כיום ברוב המקומות אנו מתגוררים במבנה מגורים שונה, אך ניתן אולי למתוח קווי דמיון בין צורת המגורים שלנו כיום.. לבעבר..

א. הכביש משמש כדרך ראשית.

ב. רחוב ללא מוצא משמש כעין מבוי.

ג. חדר המדרגות משמש כחצר משותפת.

ד. בתי המגורים כבתים בעבר.

השוני המשמעותי הוא:
* ישנם בניינים היושבים על הדרך הראשית ולא בתוך סמטה

* גם הרחובות הקטנים אינם כמבוי שהיה מוקף מחיצות מג' צדדים, ופתח הכניסה היה צר מי' אמות.

* השימושים שאנחנו עושים בחדר המדרגות שונה מהשימושים שעשו בחצר המשותפת.

ישנם שלושה או ארבעה תנאים, כדי להגדיר רשות "כרשות הרבים" מן התורה. התנאים הם:

1. רוחב ט"ז אמה
2. מפולש
3. אינו מקורה
4. ( 60 ריבוא – מחלוקת)

המקור לתנאים אלו הוא מחנה ישראל במדבר.

כדי להתיר טלטול ברשות הרבים לא מועיל צורת הפתח, אלא דווקא דלתות הננעלות בלילה כפי שהיה בירושלים בעבר.  

היכן זה פוגש אותנו? 

כיום רוב מוחלט של היקף העירובין בנוי מצורות הפתח, ישנם עירובים שבתחומם עוברים כבישים שיתכן ונחשבים כרשות הרבים כגון גהה, כביש 40, כביש 90, איילון, כביש החוף ועוד, במידה ורחובות אלו נחשבים כרשות הרבים כל העירוב נפסל. ולכן מומלץ בכל תכנון של עירוב במידת האפשר להוציא כבישים ראשיים בתחום העירוב – במידה ואין אפשרות כזו יש להתייעץ עם גורמים מומחים בתחום

הגמרא מזכירה מספר פעמים חצר ורחבה ואת החילוק ביניהם. גם חצר וגם רחבה שניהם שטחים הצמודים לבית המגורים ומוקפים מחיצות. חצר היא חצר קידמית בה היו עושים שימושים שונים כחלק מהיומיום, כגון כביסה וכד'. רחבה היא חצר אחורית בה היו מאכסנים דברים לתווך ארוך, ונחשב למקום שאין בו דיורין. בדומה למחסן או מקלט כיום.

היכן זה פוגש אותנו?

כיום לחלק מן הבתים יש חצר קדמית, וברוב הבתים החצר הקרובה ביותר לפתח הבית היא: חדר המדרגות. נחלקו הפוסקים האם חצרות אלו דינם כחצרות שהיו בעבר (ביחס להלכות עירוב חצירות, הדלקת נרות חנוכה ועוד..) או שדינם שונה. שיטת החזון איש שאין לחצרות שלנו דין חצר מכיוון שאין אנו עושים בהם שימושי דיור, אלא שימושי פנאי / נוי. במאמר המוסגר נזכיר שמטעם זה (ומטעמים נוספים..) אין אנו מתירים את הרחובות כיום בלחי / קורה, כפי שמובא במשנה בתחילת המסכת, משום שהגדרת מבוי הוא סמטה שיש בה שתי חצירות, ובכל חצר שני בתים – וכיון שאין לנו חצירות כבעבר, גם למבוי אין את התנאים הנדרשים כדי להתירו בלחי או קורה.

חצר בעבר –

חצר כיום –