עירוב חצרות

מובא בגמרא ששלמה המלך תיקן עירובין, כוונת הגמרא לעירוב חצירות. 

בחצירות בעבר היו גרים מספר דיירים, מן התורה מותר להוציא מהבתים לחצר ומן החצר לבתים, משום שהכל נחשב לרשות היחיד. אך שלמה המלך תיקן שאסור להוציא מרשות היחיד של אדם פרטי, לרשות המשותפת לכמה דיירים. משום שפעולה זו דומה להוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים.

כדי להתיר את הטלטול יש לעשות "עירוב חצירות". וזאת על ידי זיכוי פת לכל בני החצר והנחתה באחד מבתי החצר. וכיוון "שדעתו של אדם אחר פיתו" כלומר מחשבתנו נתונה למקום בו האוכל נמצא, נחשב הדבר כאילו כל בני החצר גרים בבית אחד. וגם הבתים וגם החצר שייכים לכולם.

היכן זה פוגש אותנו? 

כיום גם לאחר שהעירוב כשר למהדרין, אסור לטלטל מהבית לחדר המדרגות, או מחדר במלון למסדרון וללובי, או מחדר בבית החולים למסדרון ולחדר האוכל מפני התקנה הנ"ל.

בערים בדרך כלל רב העיר עושה עירוב חצרות עבור כל בני העיר.

אך במקרה שיש ידיעה ברורה שלא נעשה עירוב חצרות כגון בעיר שאין בה עירוב או בחו"ל, או מי שלא סומך על העירוב של העיר ורוצה לטלטל לחדר המדרגות –  יש לעשות עירוב חצרות.

וכאן המקום להדגיש לנוסעים לחו"ל וכד' גם אם לא מוציאים חפץ מהמלון ישנו איסור טלטול בתוך המלון כנ"ל. 

במידה ויש גויים או מומרים, גם לאחר עשיית עירובי החצירות הטלטול אסור עד שיעשו "שכירות" 

לסיכום: בכל עירוב כדי להתיר את הטלטול יש לוודא שבוצעו שלוש פעולות:

1. גידור על ידי מחיצות / צורת הפתח

2. עירוב חצירות

3. שכירות