מזוכר בגמרא שבהלכות עירוב והלכות אבילות הולכים אחרי המיקל
ישנם דיונים שונים ביחס לכלל זה:
א. דנו הראשונים האם כשכלל זה סותר כלל אחר (שהלכה כבתראי וכד') האם פוסקים כמיקל
ב. נחלקו הראשונים האם כלל זה נאמר רק על הלכות עירוב, או גם על הלכות מחיצה הנוגעות לתחומים נוספים כסוכה ועוד
ג. דנו הראשונים האם רק במחלוקת תנאים הולכים אחרי המיקל, או גם במחלוקת אמוראים
ד. נחלקו האחרונים האם במחלוקת הפוסקים גם תמיד נכריע כמיקל או שדעת רוב הפוסקים תכריע
היכן זה פוגש אותנו?
מעבר למחלוקות הנ"ל, והדיון בגבולות הגזרה של הכלל שהולכים אחרי המיקל בעירוב יש כאן אמירה כללית על הגישה לתחום, ברור שכל שאפשר יש להתשדל שהעירוב יהיה כשר לכל הדעות אך בחלק גדול מהעירובים מחוסר ברירה מלקטים קולות שונות יחד כדי שיהיה אפשרות לבנות עירוב
וכך כתב בשו"ת חידושי הרים "איני יודע למה רו"מ מחפש אחר חומרות בדבר שהעיד עליו מהרי"ט שנהגו היתר על פי זקנים כי באמת הוא להסיר מכשול לענ"ד אין להחמיר רק כשאפשר לתקן בנקל"
וכן בשערי תשובה כתב על עירוב בצפת שהיה בו רשות הרבים בלי דלתות: "שהגדולים לא פקפקו בהתר הטלטול וע"ז נאמר אל תסג גבול עולם והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים"
וכן בחזון איש מצאנו ששאל על שטחים שרופים מחוץ לעיר שהם קרפף, וסיים שנהגו העולם להקל ואינו מסביר מדוע אך גם לא מסתייג מהקולא
כיום רוב העוסקים בתחום משתדלים שהעירוב יהיה מקסימלי, אך גם כשהוא רחוק מכך מאוד עושים כל מאמץ לשמר ולתקן את הקיים
