מבואר בגמרא שעירוב תחומין מערבין רק לצורך מצווה, ולא לצורך דבר הרשות
להלכה נפסק שאם עירב לצורך מצוה רשאי לטלטל גם לדבר הרשות
וכן אם עירב לצורך דבר הרשות נחשב כעירוב, ולא נחשב כיוצא מחוץ לתחומו
היכן זה פוגש אותנו?
מצינו כמה דוגמאות לצורך מצוה:
א. מותר לערב כדי ללכת לבית אבל, או לבית משתה של נישואין. או ברית מילה
ב. מותר לערב כדי להקביל פני רבו, או לקבל פני חבירו הבא מן הדרך. וכן כדי לחזור לביתו לאשתו וילדיו
ג. מותר לערב כדי לצאת ולפקח על עסקי רבים
ד. אדם הירא מגויים או גנבים מותר לערב כדי לברוח מהם
ה. תפילה בציבור – נחלקו הדעות האם נחשבת כמצווה
ו. טיול – הרמ"א פסק שטיול נחשב למצווה ויש שכתבו שרק ביו"ט הוא מצווה אך לא בשבת
יש לציין שבשו"ת אז נדברו כתב שאין לטייל בשבת מפני המזיקים, וחילול שבת יקרא ולא ניתנו שבתות אלא כדי שיעסקו בהם בתורה. ושלא יעשו את השבת ליום של שחוק ובידור כמנהג הגויים ביום חגם
וכן בבן איש חי כתב שאין לבטל את השבת שניתנה לעונג הנפש לענגה בתורה וקדושת היום, בטיולים שאין בהם מועיל
