דיני הקנה העליון

הקנה העליון

שיעור עובי הקנה העליון

בשולחן ערוך מבואר שרק המזוזות צריכות להיות חזקות כדי לקבל דלת, אך הקנה העליון סגי בכל שהוא, ואפילו גמי מועיל. מכאן המקור להשתמש בחוטים לצורך בניית העירוב. 

היוצא מדין זה שגם במקרה שהמזוזה רחבה מן המשקוף – כשר. (והחזון איש כתב בהערה בסימן ע' ס"ק יח שבמקרה שקצה המזוזה רחוקה מן המשקוף יותר מג' או ד' טפחים יתכן ונחשב לפיתחי שימאי – פתח הרוס).

חוט רפוי / מתנדנד

שיטת המשנ"ב 

במשנ"ב הביא שיטת מחצית השקל שאין חסרון בכך שהחוט העליון נד ברוח, ורק למזוזות יש דין מחיצה ותנודת הרוח פוסלת אותם. וציין בסוף דבריו שיש שמחמרין בזה וסוברים שצריך למתוח את החוט שלא ינידנו הרוח.

שיטת המשכנות יעקב

לשיטת המשכנות יעקב (מובא במשנ"ב שם)  חוט רפוי פסול מכמה טעמים:

1. אם נכפף למטה, וגם נע ונד פסול משום פתחי שימאי.
2. מרכז החבל השוקע אינו על גבי המזוזות אלא ביניהם ונחשב צורת הפתח מן הצד. (והחזו"א נשאר בצ"ע בדין זה – סימן עא ס"ק י')
3. אם במקרה וינטל החלק הנכפף יהיה מרחק של יותר מג' טפחים – פסול כדמצינו בקורה הנכפפת.
4. לפעמים החוט הרפוי יוצא מכנגד המזוזות – ופסול.
5. במגן אברהם משמע שגם בקנה העליון אם הרוח מנידה אותו, אינו נחשב כמחיצה.

וסיים המשכנות יעקב:

"צריך למתוח ולמשוך החבל בחיזוק כל כך שלא יזיזנו הרוח כלל, וזה דבר קשה מאוד כי ברוב ימים מתארך מאיליו ונכפף. על כן נכון מאוד מכל הלין טעמי לעשות צורת הפתח מלמעלה בדבר העומד כגון קנה חזק או לפתחות כעין בנין שער"

לא נתבאר בדבריו מהו שיעור נדנוד החוט, ומהו שיעור שקיעת החוט כלפי מטה, האם כל שקיעה כלפי מטה נחשבת פתחי שימאי או מן הצד – או שיש שיעור לכך. וכתב בספר מחיצות העירוב שמסתבר שתנועה קלה לכו"ע כשרה. ויש שכתבו שכל שהנדנוד או השקיעות אינה נכרת לעין – כשרה. וצ"ע. 

שיטת החזון איש

1. חולק על דברי מחצית השקל וסובר שדין הקנה העליון כדין המזוזות.
2. אין נדנוד פוסל את המחיצה אלא נדנוד הפוסלו מדין מחיצה, כגון:

1. אם החוט נכפף מתחת לי' טפחים.
2. אם החוט יוצא מבין המזוזות בזמן הנדנוד.
3. יש לדון בשיטת החזון איש, אם החוט נד ג' או ד' טפחים. מדין פתחי שימאי ועוד.

ענפים

ביארנו לעיל שיש שיטות הפוסלות כשהחוט יוצא מבין הלחיים, ויש שמקילים בכך על פי שיטת מחצית השקל. אך כתב בספר נתיבות שבת, שבמקרה וענף, או דגל וכד' מזיזים את החוט מבין גבולות העמוד הדבר חמור יותר. משום שכשהרוח מנידה את החוט כל צורת הפתח נחשבת לפתח אחד אך המשקוף זז. אך במקרה שענף מסיט את החוט נחשב כשני משקופים שונים, ותחת הענף אין עמוד – ולפי דבריהם לכו"ע נפסלת צורת הפתח.

סיכום: נושא זה של חוט רופף מצוי מאוד בעירובין כיום, שרובם בנויים מחוטים שונים. בעירובין העירוניים נראה שסומכים על עיקר שיטתו של המשנ"ב כשיטת מחצית השקל שאין פסול של מחיצה הנדה ברוח, בחוט העליון. (גם כשיוצא מבין המחיצות).

בעירובים המהודרים מחמירים כשיטת המשכנות יעקב והחזון איש , משום כך מקפידים על כמה דברים:

1. מרחק של 30-40 מטר בין עמוד לעמוד. (ככל שהמרחק גדול יותר, כך קשה למתוח בצורה מיטבית)
2. משתמשים בחוט ניילון עובי 1.6 – שקל למתוח אותו, בניגוד לחוטי ברזל וכד'.
3. מקפידים שלא יהיו ענפים בתווי החוט, שלא יסיטו את החוט מבין העמודים.
4. מוסיפים לחיים רחבים לעמודים כדי שגם ובמידה והחוט יזוז – לא יצא מבין הלחיים. כמו כן אם החוט שוקע כלפי מטה כולו נמצא מעל הלחי ולא נחשב מן הצד. 

בהחלט ניתן גם בעירובין העירוניים להקפיד על מרחק של 30-40 מטר בין העמודים, להשתמש בחוטי ניילון, להקפיד על מתיחה מקסימלית, לבצע גיזום ולהתרחק מעצים העלולים להסיט את החוט. 

וכן יש לעורר גם בעירובין עירוניים בנושא "פתחי שימאי" שמעבר לגדרי ההלכה אנו צריכים שצורת הפתח לא תראה הרוסה, ומוזנחת, אלא בנויה ומתוקנת – ובזה צריך השקעה, וחוש כדי שהמביט בעמודים ובחוטים יראה דבר מתוקן ולא דבר הרוס..