אודים מוצלים מאש

הוזמנתי למחנה שורה, למשרדים הראשיים של הרבנות הצבאית לסיעור מוחות על העירובין בצה"ל..

כחלק מהמפגש הכניסו אותי לאוצר ספרי התורה של הרבנות, עשרות ספרי תורה מתקופות שונות בהיסטוריה כולל אודים מוצלים מאש מתקופת השואה, וגם עתיקים יותר.

בדרך למנחה עובר לידי אדם שנראה לי מוכר מאוד, אני מסתכל עליו ואומר לו, "נפגשנו בעבר, אני בטוח !" אני מנסה לגשש היכן נפגשנו.. מנסה להזכר מאיפה מוכרות לי הפנים.. לרגע הוא הזכיר את את אחד מבודקי העירוב ביישובי גוש שילה, אתה מגוש שילה אולי? אני מנסה את מזלי, לא, הוא עונה בקצרה.

אני מסתכל עליו שוב, מגרד חלקים חשוכים בזכרון, ו.. נזכרתי..

יש לך רכב של חברת רנו נכון? אני שואל את בר שיחי.. כן, הוא עונה.. כלומר היה לי.. בעצם יש לי.. כלומר.. קניתי רכב חדש אבל עוד לא מכרתי את הרנו

אבל איך אתה יודע שיש לי רנו, ומה אתה רוצה מחיי? הוא שואל בחשש

הזכרתי לו שלפני מספר שנים הזדמנו שנינו לפונדק אחד, לחניון של עמק המעיינות, חנינו בסמיכות, ולשנינו היה אותו רכב בדיוק. שוחחנו שיחת גברים על רכבים שאלתי אותו בהתעניינות האם הוא מרוצה מהרכב, ועל מקום מגוריו, ונפרדו בנימוס.

שנה לאחר מכן, הייתי בנופש עם משפחתי בקצרין, נכנסתי לבית הכנסת ולאחר התפילה נשארתי ללמוד קצת מולי מתיישב אבא ובן, והאבא מוכר לי ממש, ואני מתעניין ונזכר ששנה קודם נפגשנו בחניון של עמק המעיינות, כעת אני כבר שואל לשמו, והוא עונה לי, איתמר. נעים להכיר שמי אברמי, אני מציג את עצמי.

אני שוב מתעניין ושואל איך עוברת עליהם החופשה בקצרין, ומה שלום הרנו, ואני משתף, שבעבר נפשנו בהררית, יישוב פסטורלי בגליל.

איתמר שומע "הררית", ועיניו אורו, אני שואל בפליאה "אתה מכיר את המקום?" עד היום רק שאלו אותי, הררית? מה זה? איפה זה?

ואיתמר פותח בסיפור מרתק: 

הררית הוא ישוב חילוני, עם אלמנטים של אמונות שונות ומשונות מהמזרח. אין בית כנסת, אין עירוב, ואין שום סממן דתי במקום..

יהודי מבוגר ניצול שואה גר בהררית, הוא איננו שומר מצוות, אך על תפילות במנין ביום כיפור הוא לא מוותר אף פעם! במשך שנים הוא היה נוסע לבן שלו שגר ביישוב אחר כדי שיוכל להתפלל במנין, וכשהזדקן והיה לו קשה להיטלטל הוא ביקש מועד היישוב שיארגנו לו מניין, ועד היישוב ידע שהיהודי יהפוך את העולם כדי שיהיה לו מנין.. והבינו שאין מנוס, וכדאי שישתפו פעולה עם השגעון של האיש. 

הם יצרו קשר עם ישיבה בצפת בבקשה שישלחו בחורים שישלימו מניין, או יותר מדוייק שיהיו כמעט כל המנין. הבחורים הגיעו בערב יום הכיפורים, אך חלק מתושבי המקום נבהלו מקבוצת הבחורים, בעלי חזות דתית ++, וסילקו את הבחורים מהיישוב טרם התקדש החג.

היהודי המבוגר לא ידע את נפשו מרוב צער, הוא ביקש לכנס מיידית את קבוצת המסלקים ואת ועד היישוב, הגיעו כולם נעמד הזקן והתחיל לשפוך את נהמת לבו: 

אתם בטח לא מבינים למה חשוב לי כל שנה בכל מחיר להתפלל במנין ביום כיפור, אז בואו תשמעו, אני הייתי בשואה במחנות מוות ומחנות עבודה, וביום הכיפורים לקחו אתנו לעבודה כבכל יום, שלדי עור ועצמות, רעבים, וגם את המעט שנתנו לנו באותו יום לא אכלנו.. בגלל הצום. חחשתי ממש שלא אצליח לעמוד במכסה היומית של העבודה בעקבות החולש,  והתפללת בכל ליבי שה' יעשה נס ויאפשר לי לסיים את הצום בעודי חי. 

לפתע נגש אלי הגרמני שפיקד על העבודה ואמר לי "אני יודע שיש לכם צום היום, אתה לא חייב לעבוד" הייתי בהלם, הסתכלתי עליו לבדוק האם זה אמיתי, או שהוא חומד לצון, או חומד אף משהו גרוע מכך.. אך אכן לא עבדתי באותו יום, ואני אני כאן חי וקיים !  הבטחתי לעצמי סיים הזקן את סיפורו, שכל חיי אני אשמור את יום כיפור, אצום ואתפלל במניין.. כל שנה, בכל מחיר, כל חיי !

וכאן הרים הזקן את קולו ושאג, "הגרמנים הארורים, הבינו שיום כיפור דורש התייחסות אחרת, ושחררו אותי מהעבודה, וכאן במדינת היהודים אתם לא תתנו לי להתפלל במנין??"

ומאז, מסיים איתמר את סיפורו, בכל שנה היינו מגיעים קבוצת בחורים מישיבת הר המור כדי להשלים מנין לזקן מהררית.

וכשפגשתי את איתמר השבוע, בפעם השלישית במחנה שורה, התערבבו לי הזקן ניצול השואה, ארצנו הטובה מעוטף עזה ועד הנוף בהררית, החניון העמוס בעמק המעיינות, וריח הקלף של ספרי התורה העתיקים.. ושל מסורת שורשית ועתיקה..

והידיעה שבמחנה הזה מאז שמחת תורה כל כך הרבה אנשים קיבלו את בשורת "השואה" הפרטית שלהם, רק רציתי לנחם את לבם ולומר להם: יש מנהיג לעולם, ויש לב יהודי שפועם, גם כשנראה לנו שכבר לא נשאר ניצוץ, ושכולנו בלי יוצא מן הכלל, ערבים זה לזה, ומצטרפים למנין אחד, לקדיש, לכל נדרי.. ולתפילת נעילה.. ושנזכה לסליחה ומחילה, לישועה ולנחמה..